לכבוד הפרידה משנת 2013, ובהמשך לאתנחתא המוזיקלית של דובי, חשבתי לסכם את השנה בהענקת השירים שהכי מתאימים לסיפורים הכי גדולים של שנת 2013 ב-NBA, ואם רובם עצובים אל תאשימו אותי, תאשימו את ברוקלין.

Harlem shake – ניו יורק וברוקלין:

כן זעזועים עוברים על הקבוצות של ניו יורק, במקום שהניקס והנטס ירוצו חזק בצמרת המזרח החלש, שורה של פציעות, חיכוכים וסיפורים מוזרים לא פחות מהריקוד הזה שכבש את העולם בתחילת השנה, הובילו את השתיים לתחתית המזרח, ואם לניקס יש עוד סיכוי להתאושש, הנטס נראים כמו פרויקט שנגמר, וצריך להתחיל מחדש, למזלם יש להם מספיק כסף בשביל לעשות את זה.

When I was your man – טרי, גארנט ופירס:

"My pride, my ego, my needs and my selfish ways
Caused a good strong woman like you to walk out my life"

כן הטריו של בוסטון לא ידע כמה היה לו טוב, הוא בוודאי לא ידע כמה יהיה לו גרוע בקבוצתו החדשה, וכשגארנט משחק בתפקיד שהוא מתעב, כשפירס נראה לעיתים כיחיד שיודע איך לנצח וכשטרי מתעסק בעיקר בגרביו (ואלו גרביים יפות צריך להודות), הם יכולים להיפגש בסוף היום ולשיר על הגעגועים העזים שהם חשים למדים הירוקים.

Radioactive – רודי גיי:

רודי גיי שהיה הבטחה גדולה, קלעי מחונן, הולך והופך להיות שחקן רדיואקטיבי שאף אחד לא רוצה עסק איתו. המעבר ממפיס לטורנטו היה מכה באגו, כשהקבוצה ששאפה גבוה בפלייאוף, לא ראתה אותו כחלק שיכול לתרום לפאזל, ולא רק זה אלא שהתברר שהיא צדקה. העובדה שפחות משנה אח"כ טורנטו כבר זרקה אותו על סקרמנטו מראה שלמרות שיא של 74 נקודות בשלושה המשחקים  הראשונים שלו עבור הרפטורס, הוא פשוט רעיל.

Summertime sadness – סן אנטוניו:

אוי עם כמה עצב יצאה סן אנטוניו לקיץ הזה, זאת הייתה אמורה להיות עוד טבעת, ואולי אז פרישה מכובדת של ג'ינובלי, דנקאן ומי יודע אולי גם פופ, במקום זה חיכו לספרס חודשים של הרצת הדקות האחרונות ממשחק מספר 6 בראש, ואז הכנות לניסיון מחודש לכבוש את ההר שנקרא מיאמי היט.

Royals – אינדיאנה ואוקלהומה:

I've never seen a diamond in the flesh
I cut my teeth on wedding rings in the movies
And I'm not proud of my address,
In a torn-up town, no postcode envy

בשלב מסויים היה נראה שאינדיאנה ואוקלהומה כל כך התאהבו בתדמית ה"שוק הקטן", שלא יכול לשמור את כל כוכביו, שהתדמית הזאת השתלטה עליהן והפכה אותן ללא רלבנטית במאבק על תארים, מול הקבוצות מהשווקים הגדולים יותר – שיקאגו, ניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי.

אבל העונה אינדיאנה עשתה קפיצת מדרגה שהופכת אותה לאיום ממשי על מיאמי, הט'אנדר מובילים את המערב ואולי בסוף השנה הזאת, לקטנות האלה באמת לא יהיה במה לקנא.

Can't hold us – מיאמי:

זאת הייתה השנה שבה הליגה פשוט לא הצליחה "להחזיק" את מיאמי, ובעיקר את לברון ג'יימס, האליפות של העונה שעברה ופתיחת העונה הנוכחית מאיימות להפוך את מיאמי לשושלת שאינה קטנה משיקאגו של שנות ה-90 והלייקרס של שנות ה-2000,  ויחד עם זאת מכונת יחסי הציבור החלה לעבוד שעות נוספות ועוד ועוד סיפורים על הקבוצתיות, הפרגון והמנהיגות של לברון החלו להשתלט על השיח הציבורי, כל זאת במסגרת המאבק הלא פורמאלי על ההיסטוריה, כרגע הוא מול קובי, בהמשך, מי יודע, אולי מול אלוהים בעצמו.

"Pompeii" – קובי, רוז ווסטברוק

And the walls kept tumbling down
In the city that we love
Grey clouds roll over the hills
Bringing darkness from above

כן, הקירות קרסו על קובי, רוז ווסטברוק. כל השלושה חזרו מפציעות ארוכות שחיסלו את התקוות של הקבוצות שלהם, רק כדי להיפצע שוב, ואם לווסטברוק עוד יש תקווה אמיתית לחזור ולהילחם על תואר, הרי שהעתיד של קובי ורוז לוט בערפל, ואי אפשר שלא לחשוב מחשבות נוגות על מה היה קורה אילו עונת ה-NBA הייתה נמשכת 62 משחקים ולא 82, ומה היה קורה לו לא היו פציעות בעולם.

Brand new me – דוייט הווארד

את הטייטל הזה צריך לשים עם סימן שאלה יותר מאשר עם סימן קריאה, האם הווארד של יוסטון הוא הווארד חדש, דומה יותר לזה של המג'יק מאשר לזה של הלייקרס? המספריים בינתיים סבירים, אבל הדומיננטיות בהגנה היא לא אותה דומיננטיות, וגם ככה המקום שבו הווארד יימדד הוא הפלייאוף, והשאלה שתישאל היא האם שם הוא יוכל לקחת את יוסטון לפחות עד גמר המערב, או שהאוהדים של הלייקרס יחייכו לפחות מסיבה אחת בעונה הזאת.